<h1>ארחות חיים הלכ' לולב סימנים כ"ד—כ"ה</h1>
<h2>דף מה:</h2>
בכל יום ויום מברך על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרי' ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין ריב"ז משחרב בית המקדש וכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברי' לישנן. ובי"ט ראשון שמברכין [מ"ו ע"א] שהחיינו כתב הריא"ג ז"ל שאחר הנענוע מברך ולא יהיה הנענוע הפסק בין ברכת נטילה לזמן. ועל ענין שהחיינו יש מן הגאונים אמרו שאומר זמן בי"ט שני על נטילת לולב כדרך שאומר על הכוס ויש מהן אומרים שאין לאמרו בי"ט שני אחר שלא מצינו לברכה זו עיקר אפילו ביום ראשון לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשייה כמו שאז"ל העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ר"ל כשהוא מתקנו ואוגדו מברך שהחיינו אבל הראשונים נהגו לומר זמן בשעת נטילה כיון שאין כל אדם עושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של צבור וכיון שאין ברכה זו בשעת נטילה אלא משום מנהג די לנו לברך ביום ראשון בלבד וכן דעת הר"י מקור' ז"ל והר"פ ז"ל כתב ואע"ג דמברך שהחיינו גם ביום שני משום ספק שאני לולב דעיקר שהחיינו דלולב בחול בשעת עשייה הלכך אם בירך יום ראשון בנטילה סגי בברכת שהחיינו וכן השיב הר"ז ז"ל בתשוב' אחת במחזור דויטרי מיהו מורנו הר' שמואל מאיוור"א בשם ר"י אומר דעכשיו נהגו לברך אותה בשעת נטילה א"כ צריך לברך אותה בי"ט שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאע"ג דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אעפ"י שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשייה אבל יום ראשון אם חול הוא ההיא שעתא לאו שעת עשייה ולא שעת נטילה היא והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה שאם ברך אז שהחיינו לא יצא וי"ט ראשון נמי אם הוא חול להא דמיא הלכך מברכין שהחיינו אלולב בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני וכן עיקר עכ"ל. ואי לא בריך זמן ביום ראשון מברך מחר ואי לא בריך למחר מברך ליומא אחרינא וכן כל שבעה.
